העבודה הפנימית בימי "בין המצרים"
הביטוי "בין הַמְּצָרִים" מופיע במגילת איכה, המתארת את חורבן הבית הראשון ואת מצבה של ממלכת יהודה בעקבות החורבן: "גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרֹב עֲבֹדָה, הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם, לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ; כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים "מגילת איכה, פרק א', פסוק ג' . המדרש מפרש: בין המצרים -ביומין דעקא [=בימי הצרות] משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, שבהם קטב מרירי מצוי".[3]
המשנה מסכת
תענית פרק ד משנה ו:
חֲמִשָּׁה
דְּבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז ( 3 שבועות לפני
ט באב) וַחֲמִשָּׁה בְּתִשְׁעָה בְּאָב.
בְּשִׁבְעָה
עָשָׂר בְּתַמּוּז:
- נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת (לוחות הברית)
- וּבָטַל הַתָּמִיד (הפסיקה הקרבת קרבן התמיד = 2 קרבנות. אחד בבוקר ואחד בין הערביים)
- וְהֻבְקְעָה הָעִיר (חומת ירושלים)
- וְשָׂרַף אַפּוֹסְטְמוֹס אֶת הַתּוֹרָה,
- וְהֶעֱמִיד [נ"א: וְהָעֳמַד] צֶלֶם בַּהֵיכָל (פסל בבית המקדש)
בְּתִשְׁעָה בְּאָב:
- נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ,
- וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה,
- וּבַשְּׁנִיָּה,
- וְנִלְכְּדָה בֵּיתָר,
- וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר.
1.
עבודה על מציאת השמחה הפנימית בזמן שמבחינה
חיצונית נראים קשיים:
בימים הקשים ביותר מימי "בין המצרים", ב"תשעת הימים" – הימים שבין ראש חודש אב לתשעה באב, בזמן שאמורים להמעיט בשמחה, נוהגים בחסידויות רבות לחגוג סיומי מסכתות בתלמוד, כך שיתחייבו בשמחה, או שיוכלו להרשות לעצמם לשמוח:
מנהג חסידים לעשות בתשעת הימים שמראש חודש אב ועד תשעה באב סיומי מסכת. מפיצי המנהג, אשר נקשר בשמם, הם חסידי חב"ד. הדבר נומק על ידי הרב מנחם מנדל שניאורסון בטעם של הוספת שמחה של מצווה המותרת[18] בימים אלו שממעטין בהם בשמחה.[19]
הרב שניאורסון אף הוסיף במקום
אחר בדבריו "וגם כאשר יבוא משיח צדקנו קודם תשעת הימים, יעשו את ה'סיומים',
ויזכו להתחיל ולסיים ספרים אחרים בתורתו של משיח".[20]
2.
להרבות באהבת חברים ובאהבת חינם, כנגד שנאת חינם
שהחריבה את בית המקדש:
נימוק
נוסף למנהג סיומי המסכת, מובא על ידי רבי יצחק
מאיר אלתר בעל
"חידושי הרי"מ", האדמו"ר הראשון
של חסידות
גור , שקבע
לערוך סיומי מסכת כדי להרבות באהבת חברים, אהבת חינם, כנגד שנאת
חינם שהחריבה את בית המקדש. על פי נימוק זה סיימו אדמו"רי גור מסכת בכל יום מ"תשעת
הימים".
עבודת
השמחה היא חשובה ועיקרית:
לדברי
הנביא זכריה, יהפכו הצומות לימי שמחה:
"כֹּֽה־אָמַ֞ר יְהֹוָ֣ה צְבָא֗וֹת צ֣וֹם
הָרְבִיעִ֡י (יז בתמוז, שחל בחודש הרביעי למניין החודשים העברי המתחיל בניסן)
וְצ֣וֹם הַחֲמִישִׁי֩ (ט באב) וְצ֨וֹם הַשְּׁבִיעִ֜י (צום גדליה) וְצ֣וֹם
הָעֲשִׂירִ֗י (י בטבת) יִהְיֶ֤ה לְבֵית־יְהוּדָה֙ לְשָׂשׂ֣וֹן
וּלְשִׂמְחָ֔ה וּֽלְמֹעֲדִ֖ים טוֹבִ֑ים וְהָאֱמֶ֥ת וְהַשָּׁל֖וֹם
אֱהָֽבוּ׃" (זכריה ח, יט(.
בעבודת
השמחה הפנימית, תומכת תפיסתו של רבי עקיבא, המודגשת במאמרון שכתבתי
העבודה
החשובה והעיקרית: הפיכת עצמנו לבית מקדש - בית המקדש השלישי:
כתוב
במדרש שהמשיח נולד בתשעה באב. לדעתי, יתכן שהכוונה היא, שמי שיודע לראות את הטוב גם במצבים הקשים, מי שמבין שהכל
לטובה, מי שבזמן חורבן בית האבנים, יודע לבנות את עצמו כבית המקדש האמיתי, הוא
נמצא בתודעת משיח ומתחבר לנשמת המשיח. הוא זה שיצא מגלות לגאולה, מחושך לאור,
מהסתר לאמת!
בעניין
בית המקדש האמיתי שאמור להבנות, ראו מאמרון שכתבתי
לסיכום:
אני
סבור שתמצית העבודה הפנימית בימי בין המצרים היא:
1.
למצוא את השמחה הפנימית בתוכנו, שאינה תלויה בדבר
2.
להרבות באהבת חינם
3.
החשוב ביותר בעייני: לבנות את עצמנו כבית המקדש,
בבחינת "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".
שנזכה!!!
למידע על הגעה לשמחה פנימית ללא תנאי
תגובות
הוסף רשומת תגובה